מנה וקטי

בשנת 1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל, אחותי הקטנה קטי באה לעולם והחל מאותו היום, היא האירה את כל חיי.

אני נולדתי בעיירה קטנה, במרכז צרפת,  בשנת 1944, כך שהייתי בוגרת ממנה ב-4 שנים.

הוריי האהובים אמצו במלחמה שם בדוי, לכן נולדתי תחת שם לא שלי והוטבלתי בכנסייה של ארז’נטון-סור-קרוז (Argenton-sur-Creuse). באתי לעולם של ברבריות ושל שנאה אינסופית.  באותם הימים, הגרמנים התחילו לסגת  ובדרכם  טבחו באוכלוסייה האזרחית ורצחו את אנשי המחתרת ואת היהודים שחמקו עד אז מגלי  המאסרים של הצורר. הוריי ואני שרדנו, וחזרנו לאלזס.

אחותי הקטנה קטי, נולדה בסימן חזרת העולם לשפיות ,בעיר שטרסבורג.

מהרגע הראשון , הבנתי שהיא שונה משאר הילדים, כי היא נולדה עם תסמונת דאון. ומיד נמלאתי  באהבה רבה אליה. ידעתי שתפקידי להגן עליה, בלי שהורי נזקקו להסביר לי.

גדלנו ביחד, שמחנו ביחד.

במהלך חיי רוב בחירותיי נעשו בהתאם לצרכיה. על כל מחוות חיבה שלי כלפיה, היא החזירה לי אלף מונים. בזכותה הפכתי לאדם אמפטי, רגיש לכל סוג של שוני. מעולם לא התביישתי בנכותה. בכל פעם שאנשים הסתכלו אליה במבט פוגע, אהבתי אותה יותר.

התבגרתי, התאהבתי והתחתנתי, ובתי היפהפייה באה לעולם. אבל לעתים החיים מתאכזרים אלינו, וממני לא נחסך אף קושי.

מחלת הסרטן התגלתה אצל  בתי לורנס (Laurence) בלידתה.

לאחר שנים של מאבק מתיש להצלת חייה, היא נפטרה בדמי ימיה, בגיל 16 . לאחר מכן, הוריי נפטרו זה אחר זה, מרוב צער. ואביה של לורנס, בעלי האהוב, נהרג בתאונת דרכים בגיל 49.

אחותי הקטנה קטי, היא זאת שבזכותה הצלחתי לשרוד, כי רק אני נותרתי מהמשפחה לטפל בה. לא יכולתי לנטוש אותה, להשאיר אותה לבד בעולם.

אחותי גרה עם מלווה שהקדישה לה את כל חייה, אישה שעטפה אותה בתשומת לב ובאהבה. היינו שכנות, ותמיד דאגנו אחת לשנייה.

כמו הפנס שמרכיבים מטפסי ההרים על ראשם בזמן שידיהם מחפשות אחיזה בחושך, אחותי קטי האירה את דרכי. כן, היא הייתה פנס הראש שלי. קטי מנעה ממני מעידות ונפילות, העניקה לי בטחון ואפשרה לי להתקדם. בזכותה לא שקעתי בצער, בעזרתה נמנעתי מהחלטות שגויות.

היא הייתה הכותל עליו נשענתי  תמיד כדי להמשיך ולעמוד על רגליי.

אני נזכרת במשפט שאמרה לי פעם שטיילנו ביחד: « אל תחששי, אחותי, אני פה… ».

היא הייתה המתנה היפה ביותר שהעניקו לי הוריי. ידעתי שהיא קיימת גם  כדי שאני אמשיך לחיות.           

קטי השפיעה עלי בנדיבות  מאורה החמים, האירה את צעדיי יום אחרי יום. היא שמרה עלי, היא הגנה עלי מפני הפחד והייאוש.

כאשר עברה לגור בביתי  ב-7 שנות חייה  האחרונות, היא עזרה לי, בזכות אהבתה, לסלק את צללי העבר ולהשכיח את הצער שחוויתי.

היא אפשרה לי להבין ששווה לחיות את החיים, יהיו אשר יהיו. ביחד גילינו את האוצרות הטמונים בבני אנוש, אותם אוצרות המאפשרים להתפתח, לגדול ולהעשיר את חיינו. כמו נר דולק , שמרתי עליה, כי היא הייתה עבורי היצור היקר ביותר עלי אדמות.  בתמורה היא לימדה אותי אנושיות מהי. השפעתה עלי, שמחת החיים שלה והכרת התודה שלה כלפיי, ימשיכו להאיר את ביתי ולנחם אותי, כי ביחסינו ההדוקים אפשרה לי לכבד את זיכרון הורינו היקרים.

אני מאחלת לכולנו שהבית הזה, בבאר שבע, יהווה עבור הצעירים פתח לעולם, לעולם של טוב לב, של ידע ושל תרבות. ושהמקום ואנשיו  יעניקו לצעירים האלה את הכלים הדרושים להם להתמודדות עם אתגרי  ותלאות החיים וללוות אותם בהגשמת חלומותיהם.

אני רוצה להביע את הוקרתי לאנשי המקצוע ושותפיהם הנוכחים פה היום,  על המאמצים שהשקיעו ומשקיעים בילדים ובנערים הללו. ברצוני  להודות גם לאלה שפעלו להקמת המקום היפיפה הזה. אני  נושאת תפילה  שהבאים בפתחו ימצאו בו שמחת חיים, יגלו בו את כל הטוב שיש לעולם להציע להם, ואת העתיד המבטיח המגיע להם לו רק יתאמצו מעט…

ולבסוף, אני מבקשת להעלות את זכרו של ידידנו הבלתי נשכח, קלוד מאיר, שהראה לי את הדרך על מנת שחלומו וחלומי ייפגשו…